ההיסטוריה של המיסיון הנוצרי משתרעת על תקופה בת כאלפיים שנה, ממותו של ישו ועד ימינו. בכל אותה תקופה פעלו שליחים נוצריים להפצת הנצרות. בראשיתה הייתה הנצרות כת, אחת מבין כמה כתות יהודיות בתקופת הבית השני, המיסיון הוא אחת הסיבות שהנצרות הפכה לדת חובקת עולם.
בתחילת המאה ה-21 משתייך כשליש מאוכלוסיית העולם לאחד מהזרמים של הדת הנוצרית. הנוצרים מהווים את הדת הגדולה ביותר בעולם,[1] וכן את הקהילה הדתית הנרחבת והמגוונת ביותר, שלה כנסיות בכל אומה בעולם. סימן לדינמיות של הדת הנוצרית הוא מעבר המרכז הדמוגרפי של הנצרות ממדינות המערב לאמריקה הלטינית, אפריקה, אסיה ואזור האוקיינוס השקט, שם חיים למעלה ממחצית הנוצרים בעולם. מגמה זו הואצה בשל דעיכת השפעתה של הכנסייה באירופה. הנצרות, ככנסייה האוניברסלית האמיתית הראשונה, מייצגת תופעה בהיסטוריה של הדתות, שאת הצלחתה יש לייחס בראש ובראשונה למיסיון.
מקובל לחלק את תולדות הנצרות ודרך התפשטותה בעזרת המיסיון, ממותו של ישו ועד ימינו, לארבע תקופות:
התקופה הראשונה - עד שנת 500
התקופה השנייה - עד שנת 1500
התקופה השלישית - עד 1950
התקופה הרביעית - מ-1950 והלאה.
התקופה הראשונה - עד שנת 500
פאולוס
ראשוני מפיצי הדת הנוצרית היו שנים-עשר השליחים, ובראשם פטרוס, שהטיפו לדת החדשה בכל רחבי האימפריה הרומית. אך מי שנחשב כאחראי העיקרי לתפוצת הנצרות היה פאולוס (שאול התרסי), הנחשב כגדול המיסיונרים בעידן השליחים. פאולוס לא הכיר את ישו בחייו, ואף העיד על עצמו כי רדף נוצרים, אך לאחר שלדבריו התגלה אליו ישו באור מסנוור, הפך למאמין נלהב במשיחיותו. פאולוס ניתק את האמונה החדשה מהצורך לקיים את מצוות התורה, ובכך הקל על ההמונים את קבלתה. האמונה שהמשיח בא ונצלב לכפר על חטאי האנושות ובמותו כיפר על חטאי המאמינים הביאה רבים להצטרף אליה. פאולוס הפיץ את הנצרות בעולם הפגני ובעזרת בר-נבא ורשת מקומית של עוזרים, רבים מהם נשים, הקים קהילות של נוצרים באסיה הקטנה ודרום יוון ובסופו של דבר הגיע לרומא.
הקהילה המרכזית של הנוצרים הייתה תחילה בירושלים. בשנת 70, כשרומא החריבה את ירושלים במרד הגדול, הפכה אנטיוכיה (כיום בטורקיה) למרכז הנצרות בצדה המזרחי של האימפריה. בניגוד למצב בארץ ישראל, היו הנוצרים החדשים בעיקר גויים, ומעתה נעשתה פעילות הפצת הדת הנוצרית בקרב הגויים בידי גויים. אחת הסיבות למהירות שבה נקלטה הדת החדשה הייתה השימוש בגורם המאחד בעולם היווני-רומי - השפה היוונית המשותפת. יהודי אלכסנדריה כבר תרגמו את התנ"ך ליוונית. כותבי את הברית החדשה השתמשו גם הם ביוונית. הנוצרים הראשונים השתמשו בכתבי הקודש העבריים ואף הפיצו אותם ברחבי האימפריה הרומית. כללי הנצרות: מונותאיזם, מוסר, הבטחה לחיי נצח עם אלוהים וכתבי הקודש העתיקים משכו רבים לדת החדשה. רוב ההתנצרויות אירעו כשגרה יומיומית כאשר נוצרים, גברים ונשים, סיפרו על כללי אמונתם במפגשים עם אנשים בני דתות אחרות. בהדרגה החלו להתגבש קהילות נוצריות, כאשר בתקופה זו התקיימו מפגשי הקהילה בבתים פרטיים שפעלו ככנסיות.
הגידול במספר המאמינים בדת הביא את הנצרות להתנגשות עם האימפריה הרומית, שדרשה מעת לעת מכל תושבי האימפריה לסגוד לקיסר כאל (חובה שרק היהודים היו פטורים ממנה, בשל כך שהייתה להם מסורת עתיקה ומכובדת שמנעה זאת). מניעים כלכליים וסירובם של הנוצרים לסגוד לקיסר גרמו לרומא להכריז על הנצרות כדת בלתי חוקית ולרדוף את מאמיניה. במהלך רדיפות הדת מתו נוצרים רבים בזירה, אבל מותם לא הרתיע מצטרפים חדשים לדת, ומספרם הלך וגדל. בשנת 313, כשהקיסר קונסטנטינוס ביטל את החוקים נגד הנצרות, כבר היוו הנוצרים כעשרה אחוזים מאוכלוסיית האימפריה, ולדת החדשה כבר היה ממסד היררכי מסודר.
הקיסר קונסטנטינוס התנצר בעצמו, והנצרות הפכה לדת המדינה בימיו. החל מתקופתו כבר לא הצטרכו המאמינים הנוצרים להטיף להמרת דת, כיוון שרבים באימפריה ראו את התועלת בהשתייכות לדת הקיסרית החדשה והצטרפו בהמוניהם. אופי הכנסיות השתנה עקב הצורך לטפל בחינוך של החברים החדשים ואת תפקיד ניהול הטקס, ההטפה והמיסיון נטלו כוהני הדת, הדיאקונים ובעיקר הנזירים.
פסלו של סנט פטריק בגבעת טרה, אירלנד
בסוף תקופת האימפריה החל המיסיון הנוצרי לפעול גם מחוץ לגבולותיה:
במלבר שבדרום הודו קמה במאה ה-3 הכנסייה בעלת המסורת הקדומה ביותר, שעל פי טענת מאמיניה היה מייסדה השליח תומאס הקדוש.
בארמניה פעל גרגוריוס המאיר. הוא נכלא על ידי המלך תירידת השלישי למשך 13 שנים, ואז, בשנת 301, ריפא "בדרך נס" את המלך הארמני, מעשה שבעטיו עבר המלך, ובעקבותיו עמו, לנצרות. מארמניה הופצה הנצרות לגאורגיה.
פרומנטיוס מצור (מת ב-380) פעל לנצר את האוכלוסייה בקיסרות אקסום האתיופית, והפך לפטריארך הראשון של כנסייה זו כאשר קיבלה עליה את הדת ב-325 תחת הקיסר אזנה. כך הייתה אקסום האתיופית למדינה השנייה להתנצר לאחר ארמניה, והאימפריה הראשונה שקיבלה עליה את הנצרות.
ב-500 השנים מאז היווסדה הגיעה הדת הנוצרית להישגים תאולוגיים חסרי תקדים, והביאה קבוצה גדולה ומגוונת של עמים לאימוץ תרבות נוכרית. בתקופה זו גם נערכו ארבע הוועידות האקומניות הראשונות שקבעו את כללי האמונה והפולחן, ובסופה של התקופה הופיע תרגום החשוב של התנ"ך ללטינית, ה"וולגטה", שנעשה בידי הירונימוס.
בסוף התקופה כבר היו כל אזור הים התיכון, ואזורים נוספים באירופה, נוצריים.
התקופה השנייה - עד שנת 1500
בשונה מהתקופה הקודמת, שבה הצטרפו אנשים לדת הנוצרית על בסיס אישי (למעט המקרה של ארמניה שהוכרזה כאומה נוצרית בשנת 300), עברו לנצרות בתקופה זו עמים שלמים, בדרך כלל עם התנצרות שליטיהם. את הפעילות המיסיונרית ריכזו מעתה נזירים ולא כל עדת המאמינים כבעבר. תקופה זו מאופיינת בכמה תהליכים: התפשטות הנצרות בכל אירופה, מעבר עמי המזרח התיכון וצפון אפריקה לאסלאם והפילוג הגדול שחל בין הכנסייה המזרחית לכנסייה המערבית בשנת 1054. התוצאה החשובה ביותר של תקופה זו היא התגבשות התרבות האירופית.
המיסיון המערבי
נוהגים לציין את תחילת התקופה השנייה בשנת 496 כשכלוביס הראשון מלך הפרנקים וחייליו הוטבלו לנצרות הקתולית. במקביל התנהלה מאירלנד פעילות מיסיונרית בסקוטלנד ובצפון אנגליה, שלא הכירה בסמכותה של רומא. קולומבה (521 - 597) הקים מנזר באי איונה שלחופה המערבי של סקוטלנד כבסיס לניצורה של אנגליה. במקביל שלח האפיפיור גרגוריוס הראשון המכונה "הגדול", בשנת 596, את הנזיר אוגוסטינוס מקנטרברי במשימה לנצר את אנגליה. אוגוסטינוס מקנטרברי הצליח לנצר את המלך אתלברט מקנט בעזרת אשתו ברתה, (שהייתה בתו של המלך המרובינגי שריברט הראשון (Charibert I) ולכן קתולית מלידתה), ובעקבותיו הוטבלו גם נתיניו. הנזירים הרומאים שהחלו לנוע צפונה נתקלו בנזירים הקלטים העצמאיים מאירלנד ובסינוד של ויטבי ב-664 קיבלו הקלטים את סמכותה של רומא.
בהשראת ההתלהבות המיסיונרית האירית החלו הנוצרים האנגלים במאמץ מיסיונרי בן 500 שנה לאורך צפון אירופה ולבסוף לתוך סקנדינביה. המיסיונרים הבולטים היו ויליברוד (658? - 739) "השליח אל הפריזאים" (פריזלנד – הולנד ובלגיה), ווינפריד, ששינה שמו לבוניפציוס (בערך 674 – 754). תחת חסותו של קרל מרטל יסד בוניפציוס מנזרים בנדיקטים במרכז ובדרום גרמניה שמטרתם ניצור האוכלוסייה. בוניפציוס אף הקים בעזרת ליובה מאנגליה (מתה 782) מנזרים בנדיקטינים עבור נשים. (תנועה זו הסתיימה עם מותה, ונשים קתוליות חזרו לשירות מיסיונרי רק במאה ה-19).
הנצרות הקתולית התפשטה מהקיסרות הרומית הקדושה בהדרגה בכל אירופה, ובמאות התשיעית והעשירית עברו רוב עמי אירופה לנצרות. נקודות ציון עיקריות בתהליך זה:
דנמרק - מלך אנגליה דנמרק ונורווגיהקנוט השני חונך כנוצרי ופעל לנצר את דנמרק.
נורווגיה - אולף הראשון, שהוטבל בידי נזיר לנצרות, חזר לנורווגיה הוכתר בה כמלך ופעל לנצר את ממלכתו, משימה שהושלמה בידי יורשו אולף השני (שכונה אחר כך "הקדוש").
פינלנד, שהייתה בשלטון שוודי, הפכה לנוצרית בכוח בזמן שלטונו של אריק התשיעי מלך שוודיה, שאילץ את התושבים לעבור טבילה ב-1155.
הצלחת הנצרות נבעה ממספר גורמים:
כפייה של התנצרות - קרל הגדול (מת 814) העמיד בפני הסקסונים את הברירה להתנצר או למות.
פעילות המיסיונרים.
נשים נוצריות שנישאו למלכים הפגניים ושכנעו אותם להתנצר (ובעקבותיהם את כל האוכלוסייה).
קבלת הנצרות הייתה כרוכה בקבלת התרבות האירופית מורשת רומי, שהשליטים ראו בה יתרונות מדיניים ומעשיים. המיסיון השתתף באופן פעיל בהקניית תרבות זו דרך הקמת בתי־ספר, מנזרים וכנסיות.
המיסיונים המזרחיים
בשנת 330 הועברה בירת האימפריה הרומית מרומא לקונסטנטינפול, פעולה שחיזקה את כוחו של פטריארך רומא (לעתיד האפיפיור) שקיבל גם סמכויות חילוניות. לעומתו היה הפטריארך של קונסטנטינפול נתון למרותו הישירה של הקיסר. חילוקי דעות פוליטיים ותאולוגיים בין הכנסייה המזרחית למערבית בנושאים כגון: שפת התפילה, סמכות האפיפיור לשנות את חוקת הכנסייה, מהות לחם הקודש, פולחן הטבילה, רווקותם של כוהני הדת ועוד גרמו למתח ביחסים בין שתי הכנסיות. המשבר בין הכנסיות הוביל בשנת 1054 להכרזת חרם הדדית ולפילוג הקיים עד היום וקרוי "הסכיזמה המזרחית".[2]
עוד לפני הפילוג היה ריב על שטחי השפעה של הכנסיות ועל האזורים אליהם שלחה כל כנסייה מיסיון. הקיסרות והכנסייה המזרחית יזמו פעולות מיסיון בבלקן ובקרב העמים הסלאבים. כשרוטיסלב ממוראביה פנה מסיבות מדיניות לקיסר בבקשת עזרה שלח הלה למוראביה שני אחים, קונסטנטין (827 – 869), שכונה אחר כך קיריל ומייחסים לו את המצאת האלפבית הקירילי ומתודיוס (825 – 884). הם חילקו כתבי קודש ונוסחי תפילות בשפת האם של העמים אותם ניצרו. האחים הדריכו מיסיונרים נוספים בשיטותיהם, והללו הביאו ב-865 להתנצרותו של בוריס הראשון מלך בולגריה ועִמו להתנצרות נתיניו. בתחרות בין הכנסיות המזרחית למערבית הייתה יד הראשונה על העליונה בסרביה בעוד שבבוהמיה ובמוראביה הצליחו הקתולים.
ההצלחה המיסיונרית הגדולה ביותר של הכנסייה המזרחית הייתה באזורים שהפכו אחר־כך לרוסיה. הנסיך ולדימיר הראשון מקייב (956 – 1015) המכונה "הקדוש", שהושפע מסבתו שהייתה נוצרית ומברית הנישואים שהוצעה לו עם הקיסרות הביזנטית, הוטבל לנצרות בטקס ביזנטי ב-988 והוביל את עמו לעשות כמוהו.
במשך 200 השנים מ-1240 שלטה ברוסיה אורדת הזהב המונגולית שאפשרה חופש דת לנתיניה. עבור הרוסים הייתה הכנסייה אחת הדרכים שבהן יכלו לבטא אחדות לאומית. הם העבירו את משכן המטרופוליט מקייב למוסקבה, וכנסייתם הפכה ונותרה גם כיום הגוף הנוצרי־אורתודוקסי הגדול ביותר, ולכן מגן ומוביל את הכנסיות האורתודוקסיות האחרות. עם נפילת קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1453 הפכה מוסקבה להיות מרכז הכנסייה היוונית אורתודוקסית וכונתה מאז "רומא השלישית".
במקביל לפעילות המיסיונרית של הכנסייה המזרחית הייתה גם פעילות מיסיונרית של הכנסיות המזרחיות הקדומות (השם שנתנה הכנסייה הקתולית לכנסיות שפרשו מהכנסייה המזרחית בשל ויכוחים תאולוגיים). האשורים הנסטוריאניים שמרכזם היה בפרס והיעקוביטים (הכנסייה הסורית-אורתודוקסית) שמרכזם בסוריה פיתחו רשת מיסיונים בכל רחבי אסיה, בעיקר בהודו ובסין, שם נוסדו המנזרים הראשונים ב-635, אם כי בסוף שושלת טאנג (618-907) הורחקה הקהילה הנסטוריאנית מסין. ניסיון נוסף להגיע לסין נעשה בימי קובלאי חאן. האפיפיור, שקיבל מקובלאי חאן בקשה לשלוח 100 מלומדים נוצריים באמצעות מרקו פולו, שלח תחילה נזיר פרנציסקני ב-1294, וב-1342 נשלחו 32 מיסיונרים לסין, אלא שתוך פחות מ-25 שנים אסרה שושלת מינג, שירשה את שושלת יואן, על כניסת זרים לסין והנצרות נעלמה מסין בפעם השנייה.
התפשטות הנצרות מהמאה ה-12
החל במאה ה-12 הואט קצב התפשטות הנצרות ועיקר המרות הדת החדשות הושגו בכוח החרב. בצפון מזרח אירופה הכניעו אבירים מהמסדר הטבטוני את הפרוסים הפגניים, והשוודים הכניעו את הפינים. אך עיקר המאמץ הצבאי הופנה לדרום-מזרח ולמערב בשל עליית כוח חדש בזירה, האסלאם.
תגובה צבאית: בעידוד האפיפיורים החלו מסעי הצלב (1095 – 1396) שנכשלו במטרתם להחזיר לנצרות את "ארץ הקודש" במזרח, כיבושה מחדש של סיציליה בידי הנורמנים, וה"רקונקיסטה" (כיבוש מחדש) של חצי האי האיברי (742 – 1492) שהצליחה להחזיר לנצרות את ספרד במערב. ה"רקונקיסטה" עיצבה את סוג הקתוליות שספרד ופורטוגל העתיקו למדינות שכבשו סביב הגלובוס. בסוף המאה ה-20 ייצגו סוג זה של הקתוליות יותר ממחצית הקתולים בעולם. מסעי הצלב והרקונקיסטה הקצינו עמדות אצל נוצרים רבים כלפי הדתות האחרות.
תגובה בדרכי שלום: מיסיונרים נוצריים (בעיקר מהמסדר הפרנציסקני והמסדר הדומיניקני) פעלו בארצות האסלאם והגיעו כאמור אף למזרח הרחוק. הם למדו את שפתם של הלא־נוצרים (ערבית ועברית) וניסו לשכנע באמצעות ציטטות מהקוראן ומהמקרא מוסלמים ויהודים באמיתות הדת הנוצרית, אך לא זכו להצלחה רבה. הקטלאני רמון ליול (המכונה בלטינית ריימונדוס לולוס; ?1232 – ?1316)) נחשב כמי שהניח את הבסיס התאולוגי לפעולות המיסיון בדרך זו.
בסופה של התקופה השנייה הפכה הנצרות מדת של אגן הים התיכון בלבד לדתה של כל יבשת אירופה. אומנם העולם הנוצרי איבד מחצית מחבריו לאסלאם, אך אירופה הפכה למרכז החדש של האמונה הנוצרית.
התקופה השלישית - עד 1950
התקופה החל מסוף המאה ה-15 מאופיינת בהתפשטות התרבות האירופית ועמה הנצרות על פני כדור הארץ. התגליות הגאוגרפיות של הספרדים והפורטוגזים (גילוי יבשת אמריקה, הדרך הימית להודו, הפיליפינים) אפשרו לנזירים מחצי האי האיברי כר פעולה נרחב לפעולות מיסיונריות ו-300 שנה אחר־כך פעלו מיסיונרים פרוטסטנטיים בצורה דומה.
את הניסיונות הראשונים לנצר אוכלוסייה מחוץ ליבשת אירופה עשתה פורטוגל. הנסיך אנריקה הספן (1394 – 1460) שלח מסעות מחקר לאורך חופי אפריקה ששיאם היה לאחר מותו, עם גילוי הדרך הימית להודו ב-1498 על ידי ואסקו דה גאמה. אישורים שקיבל מהאפיפיור ב-1454 ו-1456 הנחילו לאנריקה את כל האדמות באפריקה דרומית לחוג הסרטן, שליטה על הבישופים המיסיונרים שבהן וזכויות סחר עִמן, אבל הניסיונות של הפורטוגזים לנצר את האוכלוסייה האפריקאית משני צדי היבשת לא צלחו, הן משום מחסור בכוח-אדם והן משום שבמקביל לניסיון לנצר את האוכלוסייה עסקו הפורטוגזים בסחר עבדים ועוררו עוינות עמוקה כלפיהם.
גילוי יבשת אמריקה על ידי קולומבוס ב-1492, בשליחות ספרד, וגילוי האזור באמריקה הדרומית שכיום מצויה בו ברזיל בידי פדרו קברל ב-1500, בשליחות פורטוגל, איפשר לשתי האומות מסעות כיבוש שהסתיימו בשלטון על שטחים נרחבים ואוכלוסייה פגנית גדולה. בתמורה להתחייבות ספרד ופורטוגל לשגר מיסיונרים לשטחים החדשים ולהקים בהם מוסדות דת נתן האפיפיור אלכסנדר השישי אישור לספרד על הבעלות על כל השטחים מערבית לקו הרוחב 47° מערב (מזרח ברזיל) בבולה Inter caetera. מלכי ספרד ופורטוגל גם קיבלו אישור לשליטה מוחלטת במדרג הכנסייה בשטחים החדשים ("פדרואדו" patronato real, או padroado) שאפקטיבית נטרל את השפעת האפיפיור במקומות אלה. את המיסיונים שהוקמו איישו פרנציסקנים, דומיניקנים, אוגוסטינים ומ-1542 - ישועים.
פעילות המיסיון במושבות ספרד באמריקה הייתה אינטנסיבית ועם זאת נראה כי רוב ההתנצרויות של תושביה האינדיאנים של אמריקה היו תוצאה ישירה של הכיבוש הצבאי וכפיית ההתנצרות בכוח. חוק משנת 1555 (ששונה לאחר מכן), שקבע כי אינדיאנים ומסטיסו (בני תערובת אירופאים-אינדיאנים) לא יוכלו לשמש בכהונה הדתית, עיכב את תהליך התנצרותם של הילידים, משום שהפך אותם תלויים בכמורה האירופית.
המיסיונרים פעלו לדכא את תרבותם המקורית של הילידים, אבל זכו באמונם משום שהגנו על זכויותיהם בפני המתיישבים אירופיים. הללו היו אמורים להדריך את האינדיאנים בכללי האמונה ולהגן עליהם, אבל העדיפו להשתמש בהם ככוח עבודה זול ולעיתים קרובות התייחסו אליהם באכזריות. בין המיסיונרים הבולטים ביותר: חואן דה סומאראגה, הארכיבישוף הראשון של מקסיקו, שניצר את רוב ארצו, ברטולומה דה לאס קסאס (1474 –1566) המכונה "שליח האינדיאנים" ופדרו קלאוור "שליח השחורים".
חלק מפעילותם של המיסיונרים הייתה הקמת כפרים מיוחדים להגנת האינדיאנים (הרדוקסיונס). הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה זו הייתה המדינה למחצה שהקימו הישועים בפרגוואי עבור האינדיאנים דוברי הגווראני. בכ-30 כפרים שהופעלו בידי מיסיונים על פי עקרונות שיתופיים קיבלו האינדיאנים הדרכה בנושאי אמונה, הוכשרו לפתח מסחר, וקיבלו הגנה בפני האירופים. בדיעבד נראה כי למרות הכוונות הטובות לא הפכה סביבה זו את האינדיאנים לנוצרים בעלי אמונה איתנה. מדינה למחצה זו פורקה ב-1767, כשגורשו הישועים בהוראת קרלוס השלישי מלך ספרד.
כשקיבלו מדינות דרום אמריקה את עצמאותן במאה ה-19 הייתה הכנסייה הקתולית מבוססת היטב, ואף על פי שהאינדיאנים והמסטיסו עירבו אמונות נוצריות יחד עם מנהגי עבר פגניים, רובם החשיבו עצמם כקתולים. גם במושבה אחרת של הספרדים, הפיליפינים, הצליחו המיסיונרים ורוב האוכלוסייה התנצרה.
מיסיונרים צרפתיים פעלו בצפון אמריקה, שבה היו לצרפת שטחים נרחבים, בעיקר באזורים שהם כיום מזרח קנדה, החל מאמצע המאה ה-16. בניגוד לספרדים שאפו המיסיונרים לא לשנות את אורח החיים של האינדיאנים עד כמה שאפשר, אבל מעט ההצלחות שנחלו מאמצים אלה עלו בתוהו משאיבדה צרפת את מושבותיה לאנגלים במאה ה-18.
אנדרטה לזכר פרנסיסקו חאווייר, יפן
למיסיון הקתולי באסיה היו בתחילת התקופה כמה הצלחות, בעיקר בזכות עבודת הישועים. בין הישועים בולט המיסיונר הספרדי פרנסיסקו חאווייר (1506 – 1552). בהסכמת האפיפיור הגיע חאווייר לגואה בהודו שהייתה בשלטון פורטוגל ב-1542. בהודו הוא יסד קהילות נוצריות והקים בית ספר להדרכת כמרים בגואה. ביפן הוא החל מיסיון משגשג עד כדי כך שבשנת 1600 כבר היו כ-300,000 נוצרים ביפן (אם כי ב-1618 הוצאה הנצרות מחוץ לחוק ביפן, וב-1637 הומתו אלפי נוצרים יפנים, וכל הקשרים בין יפן עם המערב נותקו). רק ניסיונותיו להיכנס לסין כשלו, והוא מת באי מול חופי סין כשהוא עדיין מקווה להיכנס לארץ זו. חאווייר נקבר בהודו, וב-1622 הוכרז כקדוש על ידי האפיפיור.
מַטֶאוֹ ריצ'י
במקום בו נכשל חאווייר, הצליח המיסיונר הישועי האיטלקימַטֶאוֹ ריצ'י (1552 – 1610). אף על פי שסין הייתה סגורה לזרים הצליח ריצ'י להיכנס אליה ב-1582, וב-1601 להגיע לבירה לאחר שקנה לו שם כמלומד הבקי בספרות הסינית. בעקבותיו באו ישועים נוספים, ובשנת 1692 הכריזו הסינים על הצו לסובלנות דתית. ריצ'י דגל בשילוב פולחן האבות הסיני והערצת קונפוציוס בתוך הכנסייה, שילוב שהקל את ההתנצרות על הסינים שרצו בכך. באופן דומה פעל המיסיונר הישועי האיטלקי רוברטו דה נוֹבּילי (1577 – 1656) בהודו. הוא חי כברהמין והאמין בשילוב מסורות מההינדואיזם בנצרות, והפולחן במרכז במלבר התנהל על פי עקרונות אלה. שיטותיהם הבלתי קונבנציונליות של ריצ'י ונובילי עוררו מחלוקות בתוך הכנסייה, במיוחד מצדם של מיסיונרים פרנציסקנים ודומיניקנים. ב-1715 פרסם האפיפיור קלמנס האחד עשר את הבולה "אקס אילה דיא" (Ex Illa Die – "החל מיום זה") שבה אסר הקתולים בסין להשתתף בטקסים בהם מופגנת הערצה לקונפציוס או לקיים את פולחן האבות. משהתברר לקיסר הסיני כי הקתולים תלויים באפיפיור, הוא החל בשורת צעדים נגדם. ב-1717 הוצא צו נגדם ובו הורה לגרש את המיסיונרים מסין. למרות זאת שב האפיפיור בנדיקטוס הארבעה עשר על הצו ובבולה שפרסם ב-1742 הוא פסל את "הטקסים הסיניים והמלבריים". עם זאת, ב-1800 נותרו עדיין כ-250,000 נוצרים בסין.
בהודו פעלו המיסיונרים בין הקהילות הקיימות של נוצרים בהודו. וב-1599 שולבו הנוצרים בדרום הודו (שהיו נסטוריאנים) בכנסייה הקתולית, אבל ב-1653 התמרדו כ-40% מהנוצרים ועברו לכנסייה הסורית-אורתודוקסית שמאמיניה מכונים "יעקוביטים".
גרגוריוס ה-15
בשל הרצון לפקח על פעולות המיסיון ולתאם בין הגורמים העוסקים בכך הקים האפיפיור גרגוריוס החמישה עשר ב-1622 משרד מיוחד ("קונגרגציה" במינוח של הקוריה הרומאית – החצר הרומית) הקונגרגציה הקדושה למען הפצת האמונה (אנ') (Sacra Congregatio de Propaganda Fide) או בקיצור ה"פרופגאנדה" (מכאן גם בא מקור המילה הלועזית לתעמולה). משרד זה ניהל ספרייה לצורכי מחקר, הדפיס קטכיזם (מדריך בהִלכות הדת ובתפילות) בשפות שונות, הפעיל בית ספר להדרכת כמרים ומיסיונרים (ה-Collegium urbanum), חילק שטחי השפעה, והנחה פעילות כנסייתית מעבר לים. להקמת משרד זה הייתה גם מטרה סמויה לנסות לעקוף את ה"פדרואדו" (ראו לעיל) על ידי משלוח נציגים אפיפיורים לאזורים בשליטת ספרד ופורטוגל. משרד זה קיים עד היום כאחד מתשע הקונגרגציות (מיניסטריונים) של הותיקן, אם כי שמו שונה ב-1982 להקונגרגציה לבישור לאומות העולם.
"אגודת המיסיונים בנכר של פריז" (Société des Missions-Etrangères הוקמה 1663) שימשה כערוץ מיסיונרי תחליפי של האפיפיור לארצות הלא־נוצריות אחר דיכוי הישועים. המיסיונרים שנשלחו על ידי האגודה להודו, יפן, וייטנאם, קמבודיה, לאוס ותאילנד שאפו לייצר במהירות כמורה חילונית ילידה שאינה קשורה למסדר דתי מסוים.
בסוף המאה ה-18 חלה נסיגה בפעילות המיסיון הקתולי. פירוקו של המסדר הישועי ב-1773, היחלשותן של המעצמות הקולוניאליות ספרד ופורטוגל, יחד עם האווירה האנטי־דתית שליוותה את המהפכה הצרפתית ושלטונו של נפוליאון, שיתקו כמעט כליל את פעילות המיסיון הקתולי.
לאחר מפלתו של נפוליאון החל המיסיון הקתולי להתאושש, ה"פרופגנדה" השתקמה, המסדר הישועי הוקם מחדש והאפיפיור גרגוריוס ה-16 (כיהן 1831 – 1846) יצר עשרות דיוקסיות חדשות, ומינה הגמונים רבים שישמשו כמיסיונרים. אגודות מיסיונריות רבות קמו בארצות אירופה ואף בארצות הברית, בהן "האגודה לקידום הדת" (L'œuvre de la Propagation de la Foi) הפעילה גם כיום, שהוקמה בליון ב-1822 בתגובה לקשיים כספיים אליהם נקלעה "אגודת המיסיונים בנכר של פריז", ומטרתה גיוס כספים למאמצים מיסיונריים קתוליים בכל העולם, ו"האגודה של צפון אמריקה למען מיסיון קתולי בניכר" (Catholic Foreign Missionary Society of North America) שהוקמה בארצות הברית ב-1911. הצלחת המיסיון הקתולי הביאה להתבססות הכנסיות על כוחות מקומיים ולכן צומצמו סמכויות הפרופגנדה במידה ניכרת במהלך המאה ה-20.
המיסיון הפרוטסטנטי 1500 - 1950
מרטין לותר התחיל ב-1517 את תנועת הרפורמציה, שהתפתחה עם השנים לזרמים השונים של הנצרות הפרוטסטנטית, אך רק כ-275 שנה אחר־כך החלו להופיע מיסיונים פרוטסטנטיים. הסיבות לעיכוב היו השקעת עיקר המאמצים במאבק בקתולים, דחיית הנימוקים התאולוגיים לקיומו של המיסיון האפיפיורי והמחסור במוסדות הנדרשים למיסיון מוצלח, בעיקר מסדרי נזירים.
הדת הפרוטסטנטית התפשטה מעבר לים תחילה באמצעות הגירה, במיוחד לצפון אמריקה, רק אז ובעקיפין החלו הצעדים המיסיונרים הראשונים של הפרוטסטנטים. בשל הצורך לשרת את צורכיהם הדתיים של המתיישבים הקים האנגליקני תומאס בּרֶי (Bray) ב-1701 את "החברה לקידום הבשורה בארצות נכר" (Society for Propagation of the Gospel in Foreign Parts) או בקיצור SPG. הכמרים ששלחה ה-SPG נועדו להפיץ את הבשורה גם ללא-נוצרים. באופן דומה שלחה חברת הודו המזרחית ההולנדית כמרים מליידן שבהולנד למושבות שניהלה באינדונזיה ובציילון (סרי לנקה) במטרה לשרת את העובדים אך גם להדריך ולהטביל את המקומיים. היו גם מקרים ספונטניים של התנצרות בין האינדיאנים, כתוצאה מהמגע עם הלבנים במושבות וירג'יניה ומסצ'וסטס או עקב פעילות של אנשים פרטיים כדוגמת ג'ון אליוט.
חלוצי המיסיון המאורגן הראשון של הפרוטסטנטים היו כפי הנראה הפיאטיסטים. ביוזמת מייסדי הפייטיזם (זרם לותרני שהתקיים מתחילת המאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-18), פיליפ יקוב שפנר (1635 – 1705) ואוגוסט הרמן פרנקה נשלחו ב-1706 חניכי האוניברסיטה הפיאטיסטית בהאלה שבגרמניה, ברתולומיאוס ציגנבלג והיינריך פלוטשאו, למיסיון שהקים פרדריק הרביעי, מלך דנמרק, בטרנקובר שבדרום הודו. חניך נוסף באוניברסיטה הפיאטיסטית, הדוכס ניקולאוס לודוויג צינצנדורף, הקים ב-1732 באחוזתו "הרנהוּט" את מרכז הכנסייה המוראבית עבור פליטים מצ'כיה. מן האחוזה נשלחו מיסיונרים למושבות הכתר דאז שמעבר לים של דנמרק, לאיי הודו המערבית הדנים, כאשר רוב המיסיונרים המוראבים שנשלחו מטעמו של המלך ומטעמו של צינצנדורף נשלחים לפעול בעיקר באי סנט תומאס, הנמצא כיום בריבונות אמריקאית ומהווה חלק מאיי הבתולה של ארצות הברית. כאשר המלך הדני מהווה שותף פעיל לצינצנדורף ברצון להפיץ את הנצרות הלותרנית ברחבי צפון אמריקה ובמקומות נוספים. "האחים המוראבים", כפי שהם נקראים עד היום, הקימו קהילות אוטרקיות במקומות שונים, מגרינלנד ועד דרום אפריקה.
ויליאם קארי
את התנופה הגדולה קיבל המיסיון הפרוטסטנטי בתקופת המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות. מייחסים את ההתעוררות לחוברת בת 87 עמודים שהפיק הבפטיסט האנגלי ויליאם קארי (1761 – 1834) ב-1792, שכותרתה "מחקר על חובתם של הנוצרים להשתמש באמצעים להמרת דתם של הכופרים" (גרסת PDF של החוברת) שהפכה בזמן קצר לאמנה של המיסיונים הפרוטסטנטיים. ב-1795 הוקמה "חברת המיסיון של לונדון" ותוך זמן קצר קמו גם "חברת המיסיון של סקוטלנד" (1796), "חברת המיסיון של הולנד" (1797) שפעלה באינדונזיה ו"חברת המיסיון של הכנסייה" (1799), ורבים נהו אחריהן. ארגונים אלה לא נוסדו על ידי הכנסיות אלא כארגונים אוטונומיים שנתמכו בעיקר על ידי ציבור המאמינים של הקהילה. בדומה, נוצרו באירופה אגודות דומות לפי חלוקה גאוגרפית – כדוגמת האגודה בבזל שבשווייץ (1815), והאגודות בברלין (1824) ובלייפציג (1836) שבגרמניה. הגרמנים, ובראשם גוסטב וארנק (Gustav Warneck), גם ייסדו את מדע המיסיון - המיסיולוגיה - ענף רב־תחומי המתבסס על תאולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה וגאוגרפיה, וחוקר את עבודת המיסיונרים ואת הצורה שבה הם מעבירים את המסר.
בארצות הברית, שבה הייתה נהוגה הפרדה בין דת למדינה הבהירו הכנסיות כי המיסיון הוא באחריותו של כל אדם נוצרי, ולכן ההתאגדויות הראשונות היו של הקהילות. הארגון המיסיונרי הראשון בארצות הברית היה "הוועד האמריקני של נציבים למיסיונים בניכר" (1810), ואחריו קמו ארגונים רבים המבוססים על פעילות הקהילה. עיקר פעילות ארגונים פרוטסטנטיים אלה התרכזה תחילה במהגרים החדשים ובאזורי הספר המערביים. מ-1890 הופנתה פעילותם לחו"ל ובסוף המאה ה-20 היו כ-70% מהמיסיונרים הפרוטסטנטיים בעולם מצפון אמריקה.
פעילות המיסיון הפרוטסטנטי
מספר ארגוני המיסיון הפרוטסטנטי גדל בהתמדה, והגיע ליותר מ-200 עד מלחמת העולם הראשונה. להלן פירוט אזורי פעילות עיקריים:
סין - רוברט מוריסון היה המיסיונר הפרוטסטנטי הראשון שהגיע לסין (1807). הוא נשלח מ"חברת המיסיון של לונדון". בתקופה זו אסרו השלטונות הסיניים על הדפסת ספרות נוצרית בסין, ולכן הקים מוריסון בית דפוס במלזיה והדפיס בו בין השאר את תרגום התנ"ך לסינית ומילון לשפה הסינית, שניהם פרי עבודתו. סין נפתחה לכניסת מיסיונרים לאחר שהסינים נאלצו לחתום על חוזי כניעה כתוצאה מתבוסתם הצבאית בקרבות עם בריטניה וצרפת במלחמות האופיום. החוזה שנחתם בעקבות המלחמה הראשונה (1839 – 1842) פתח חמישה נמלים בפני מסחר בריטי. החוזה שחתם בעקבות המלחמה השנייה (1856 – 1860) הרחיב את המסחר והבטיח זכויות אזרח מלאות לנוצרים בסין ואת הזכות להטיף להמרת דת.
המתודיסטים (זרם שפרש מהכנסייה האנגליקנית) היו פעילים במיוחד במשלוח מיסיונרים לסין, אולם המיסיונר האנגלי בעל ההשפעה הגדולה ביותר על ההתנצרות בסין היה ג'יימס הדסון טיילור. טיילור, שנשלח כמיסיונר לסין, ייסד ב-1865 תנועת מיסיון חדשה "המיסיון ללב סין" (China Inland Mission, ב-1965 שונה שם התנועה ל"אחוות המיסיונרים מעבר לים"). תנועה זו פעלה באזורים בהם לא פעלו מיסיונרים, לא הבטיחה לעובדיה שכר קבוע (אם כי דאגה ליידע את המאמינים באנגליה על צרכיה הכספיים) והתמקדה בהטפה בלבד, ובניגוד לשאר המיסיונים נמנעה מאספקת שירותים חברתיים. דגם פעולה זה שימש מודל למיסיונים רבים אחרים.
אף על פי שכבר היו נוצרים סינים קתולים מתקופת המיסיון הישועי של המאה ה-16, ראו הסינים את הדת הנוצרית כדת של פולשים, ובמרד הבוקסרים (1899 – 1900) נטבחו אלפי מאמינים נוצרים ומאות מיסיונרים. עם זאת, חל גידול משמעותי במספר הסינים שהתנצרו. ב-1911, לאחר שנפלה שושלת צ'ינג של בני המאנצ'ו (תושבי מנצ'וריה), נבחר סון יאט-סן הנוצרי לנשיא. ב-1949, כשהוקמה סין העממית, ייצגו הנוצרים הסינים רק 1% מכל האוכלוסייה הסינית, אך ההשפעה שלהם הייתה ללא פרופורציה למספרם.
ב-1950 וב-1951 גרש הממשל הסיני הקומוניסטי את כל המיסיונרים והחרים את הכנסיות. מצבם של הנוצרים הוחמר בשנות ה-60 של המאה ה-20 במהלך המהפכה התרבותית, אז לא הורשה שום גוף דתי לפעול במדינה. החל מ-1976, עם ההקלות הממשלתיות שאפשרו פתיחה מחדש של הכנסיות התברר כי קהילות נוצריות רבות ניהלו פולחנים בסתר, והכנסייה בסין כיום גדולה משהייתה אי־פעם ומצבה יציב משהיה ב-1949.
קוריאה – ראשוני הנוצרים בקוריאה היו קוריאנים שהוטבלו כקתולים בסין וחזרו למולדתם ב-1784, אך הם הסתירו עובדה זו בשל חוק שאסר נצרות בקוריאה. קבוצה של מיסיונרים אמריקנים פרסביטריאנים ומתודיסטים נכנסה לקוריאה ב-1884 וזכתה להצלחה לא מבוטלת. בניגוד לארצות אחרות באסיה לא הגיעה הנצרות לקוריאה כחלק מהאימפריאליזם המערבי, להפך, הקוריאנים ראו באמונה זו חיזוק ללאומנות הקוריאנית מול הכובש היפני מ-1910 ועד 1945. בתוך פחות ממאה שנים היו שליש מתושבי קוריאה נוצרים, ואחוז הנוצרים מתוך האוכלוסייה ממשיך לגדול גם כיום – מצב ייחודי בין מדינות אסיה.
הודו – ויליאם קארי, שהחוברת המטיפה למיסיון שהוציא לאור נחשבת כאבן דרך חשובה בתולדות המיסיון הפרוטסטנטי, עבר בסוף המאה ה-18 להתגורר בהודו, תחילה בכלכותה ואחר כך בסֶרַאמְפּוֹר הסמוכה. קארי והמיסיונרים ויליאם וארד וג'ושוע מרשמן, שלימים יכונו "שלישית סראמפור", פעלו על פי ההנחה שהדרך הנכונה לנצר את הודו היא הכשרת כמרים ילידים. גישתם הבסיסית כללה תרגום כתבי הקודש, ייסוד קולג' לחינוך כמרים הודיים, הדפסת ספרות נוצרית, קידום רפורמות חברתיות, וגיוס מיסיונרים עבור אזורים חדשים החל ברגע שהושלם תרגומם של כתבי הקודש לשפת האזור החדש.
אידה סקודר (1870 – 1959), רופאה ומיסיונרית אמריקנית, הבוגרת הראשונה של הקולג' הרפואי של קורנל, הקימה ב-1900 את בית החולים והקולג' הרפואי של ולור(אורכב 11.12.2005 בארכיון Wayback Machine) הפועל עד היום. במסגרת הקולג' פעל בית הספר לאחיות ושנים רבות היו רוב האחיות ההודיות נוצריות.
אינדונזיה - כמרים הולנדים יסדו כנסיות באינדונזיה במאה ה-17. פעילות המיסיונר לודוויג נוממזן מהאגודה הגרמנית "חברה מיסיונרית של אזור הריין (Rheinische Missionsgesellschaft) מ-1862 במשך מעל ל-50 שנה בקרב עם הבטק שבצפון סומטרה הניחה את היסודות לכנסייה הגדולה ביותר באינדונזיה (Huria Kristen Batak Protestan - כשלושה מיליון מאמינים כיום). כנסיות חזקות נוספות התפתחו באזורים שונים של אינדונזיה המוסלמית ברובה.
האוקיינוס השקט – מתאפיין בפיזור אוכלוסייה דליל על פני שטח נרחב בין אלפי איים קטנים של שלוש קבוצות עמים עיקריות: הפולינזים המלנזים והמיקרונזים. מיסיונרים הגיעו לאיים אלה לאחר התגליות הגדולות של ג'יימס קוק וכיום דתם של כל עמים אלה היא נוצרית. התושבים בשטחים שתחת שלטון צרפתי הם קתולים וכל השאר פרוטסטנטים.
המזרח התיכון פעילות המיסיון הפרוטסטנטי במזרח התיכון התאפיינה בהקמת מוסדות רווחה: בתי ספר, בתי חולים וקולג'ים. חלק מהפעילות הופנה ישירות כלפי המיעוט היהודי בארץ ישראל. באזור זה נחלו מאמצי המיסיון הפרוטסטנטי הצלחה מועטה, מעט מאוד מוסלמים התנצרו, ולמעשה עסקו ועוסקים הגופים המיסיונרים בעיקר בפעילות הומניטרית כדוגמת העזרה לנפגעי מלחמת העולם הראשונה ולקורבנות הארמנים של רצח העם הארמני והגירוש הטורקי ופחות בהמרת דת. ארגוני המיסיון הפרוטסטנטיים התאגדו בשנת 1962 ל"מועצת הכנסיות של המזרח הקרוב" (Near East Council of Churches)
אפריקה - מיסיונרים פרוטסטנטיים פעלו במרבית המושבות הקולוניאליות שבמערב ובמרכז אפריקה במאה ה-19, אך בחלקים מסוימים במזרח אפריקה החל המיסיון הפרוטסטנטי לפעול רק במאה ה-20. כשמדינות אפריקה קיבלו את עצמאותן (הראשונה הייתה גאנה ב-1957) חלו בהן תמורות חברתיות משמעותיות ותהליכי עיור מואצים. זעזועים אלו היוו קרקע פורייה להפצת הדת הנוצרית, וב-1980 היו יותר ממחצית התושבים מדרום לסהרה נוצרים. הוקמו כנסיות שחורות עצמאיות רבות וחלקן הצטרפו למועצת הכנסיות העולמית.
אמריקה הלטינית – מיסיונרים פרוטסטנטיים פעלו באמריקה הלטינית (הקתולית) החל מהמאה ה-19. ההצלחה הייתה קטנה והתרכזה במדינות מרכז אמריקה. הכנסיות שהקימו המיסיונרים הפרוטסטנטים נותרו קטנות, למעט הצלחה חלקית של הפנטקוסטליזם (תנועה פרוטסטנטית בעלת סממנים מיסטיים) בעיקר בברזיל, בצ'ילה ובמקסיקו.
נשים במיסיון הפרוטסטנטי
נשים מילאו תפקיד חשוב במיסיון הפרוטסטנטי. לא רק שמרבית העזרה למיסיונים באה מנשים, אלא שהן גם ייסדו אגודות מיסיון משל עצמן ושלחו מיסיונריות למקומות שונים. עם זאת, בשל נוהגי החברה ברוב המקומות אליהם הגיעו המיסיונריות, הן הוגבלו לתת סיוע רפואי וללמד נשים אחרות וילדים בלבד. תרומתן הגדולה ביותר הייתה בחינוך שהביא ליצירת דור של נשים מקומיות משכילות שרכשו מקצועות חופשיים ומילאו תפקידים חשובים בהנהגת הכנסייה המקומית.
שיתוף הפעולה בין התנועות הפרוטסטנטיות
פעילות המיסיון הפרוטסטנטי התאפיינה בפילוג רב בין הגופים והזרמים, בניגוד לריכוזיות שאפיינה את הממסד הקתולי. ההבנה כי הפילוג מקשה על השגת המטרה של ניצורם של מספר רב של "לא מאמינים", והצורך בשיתוף פעולה בין הגופים ובמימון של פעילויות משותפות הביאו לסדרה של מפגשים וכינוסים בין הזרמים השונים של הכנסיות הפרוטסטנטיות, ששיאם היה ב-1910 בכינוס העולמי המיסיונרי (World Missionary Conference ובראשי תיבות WMC) באדינבורו.
כנס אדינבורו היה יוצא דופן, ונחשב מאז לציון דרך חשוב בתולדות המיסיונריות הפרוטסטנטית. את הכנס ניהל ג'ון מוט (לימים חתן פרס נובל לשלום). רוב המשתתפים היו ממדינות מערביות, אבל היו בו גם 17 משתתפים מאסיה. אחת מתוצאות הכינוס הייתה הקמת ועדת המשך, שבשנת 1921 הפכה למועצה המיסיונרית הבינלאומית (International Missionary Council, IMC), רשת עולמית של מועצות נוצריות.
ב-1948 הוקמה באמסטרדםמועצת הכנסיות העולמית (World Council of Churches, WCC). גוף זה היה איחוד של תנועות שנוצרו כתוצאה מהכינוס באדינבורו. ה-WCC מאגד כיום כ-340 זרמים וכנסיות, הכוללים כ-400 מיליון מאמינים, וכולל את כל הזרמים האורתודוקסיים ורבים מהזרמים הפרוטסטנטיים. ב-1961 הפכה המועצה המיסיונרית הבינלאומית ל"חטיבה של המיסיון העולמי והבישור" של ה-WCC.
המיסיון האורתודוקסי בתקופה שבין 1500 ל-1950
פעילות המיסיון הרוסי אורתודוקסי התמקדה בעממים המוסלמים והפגניים של האימפריה הרוסית רחבת הידיים. מטבע הדברים, ברוסיה, שבה הדת הייתה חלק מהממשל, היה שילוב בין פעילות מיסיונרית ותהליך הרוסיפיקציה של העמים שנכבשו במרכז אסיה, במזרח הרחוק, בסיביר ואף באלסקה (בתקופה שהייתה בשלטון רוסי). מאמצים אלה נחלו הצלחה בעיקר בקרב עובדי האלילים. המיסיונרים המצטיינים כללו את הבלשן והמתורגמן ניקולאי אילמינסקי (מת 1891) ואיוון ואניאמינוב (1797 –1879) שב-1823 היה המיסיונר הראשון באיים האלאוטיים. ואניאמינוב, המוכר כיום כקדוש של הכנסייה האורתודוקסית, התמנה לבסוף כמטרופוליט של מוסקבה, וב-1870 הקים את האגודה המיסיונרית הרוסית אורתודוקסית. את החשיבות שראתה הכנסייה הרוסית בפעילות המיסיונרית ניתן לראות בעובדה כי במשך כמה עשרות שנים מינתה הכנסייה מיסיונרים למשרות הרמות ביותר. הן טיכון (1865 – 1923) שהתמנה ב-1917 לפטריארך מוסקבה ורוס כולה הראשון מזה מאתיים שנה, והן סרגיוס (סטראגורודסקי 1867 – 1944) שהחליף אותו בתפקיד, שירתו במיסיונים בחו"ל.
הכנסייה הרוסית אורתודוקסית פתחה מיסיון ביפן ב-1854 וב-1941 חילקה את כל רכוש הכנסייה לחבריה.
תחילת התקופה הרביעית, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, לא ניבאה טובות לפעילות המיסיון. פעילות המיסיון נאסרה בכל המדינות שהפכו לקומוניסטיות כדוגמת סין וקוריאה הצפונית, וגם המדינות שקיבלו את עצמאותן כדוגמת הודו וסרי לנקה הקשו על פעולת המיסיון שנחשב שריד מתקופת הקולוניאליזם. ועם זאת, בעוד שבמהלך התקופה השלישית התפשטה הנצרות על פני כדור הארץ מבסיסה שבאירופה, הרי התקופה הרביעית (משנת 1950 עד ימינו) מתאפיינת בהפיכת הכנסייה לאוניברסלית, תוצאה של הצלחת המיסיון בתקופה הקודמת. מספר הנוצרים באסיה, באיי האוקיינוס השקט, באפריקה ובאמריקה הלטינית כיום גדול יותר מאשר בבסיסו המקורי של העולם הנוצרי. הגידול במספר הנוצרים בעולם כיום הוא באותו קצב של גידול האוכלוסייה במאה ה-20, ובאזורים מסוימים הגידול במספר הנוצרים הוא פי שלושה מהריבוי הטבעי באוכלוסייה. הכנסיות החדשות שקמו במקומות אלה מפגינות מצד אחד חיוניות ואנרגטיות ורוכשות מאמינים חדשים בצורה מהירה, אבל יוצרות תאולוגיות חדשות ומעלות שאלות חדשות מצד שני.
בתגובה לשאלות שהעלו הכנסיות הקתוליות החדשות ולדרישה לשינויים שהעלו הקהילות הוותיקות כינס האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה את מועצת הוותיקן השנייה (1962 – 1965), שהייתה המאורע המשפיע ביותר על מבנה הכנסייה עבור הקתולים מאז המאה ה-16. ההחלטה העוסקת במיסיון, "הפעילות המיסיונרית הכנסייתית", הקרויה על פי שורת הפתיחה "Ad Gentes Divinitus" מבוססת על המסמך היסודי של המועצה, "חוקה דוגמטית על הכנסייה" (Lumen Gentium, "אור העמים") שחזרה על עקרונות היסוד של השילוש הקדוש, ועל "החובה לבשר" (כלומר לנצר), אך הפגינה הבנה נרחבת יותר כלפי מאמינים בדתות אחרות והאיצה במיסיונרים להתמיד בדיאלוג עִמם.
עשר שנים אחר־כך, ב-1975, חל שינוי נוסף ביחסה של הכנסייה הקתולית כלפי הלא־נוצרים. האפיפיור פאולוס השישי, הכריז באנציקליקה "Evangelii Nuntiandi" ("בישור בעולם המודרני") שאלוהים יכול לגרום לישועתו של כל אדם באמצעות דרכיו של האל. עם זאת, עדות על הבשורה והטפה לה (כלומר ניסיון לשכנע להמרת דת) היא מופת קבוע שניתן לנוצרים.
בהשפעת בילי גרהם אחד ממנהיגי התנועה האוונגליסטית בארצות הברית נערכו שני כנסים גדולים שעסקו במיסיון ובפעילות המיסיונרית, בלוזאן שבשווייץ (1974) ובמנילה שבפיליפינים (1989). בכנסים אלה נקבעה "אמנת לוזאן", הנחשבת בין המסמכים החשובים של הנצרות האוונגלית המודרנית, שבה מתחייבים מנהיגים של התנועה האוונגלית לעשות ככל יכולתם להפצת הנצרות בעולם כולו. ולשם כך הם מחזקים את שיתוף הפעולה בין מאות הארגונים המיסיונרים.
כיום, עם התגברות החילון באירופה וירידת מעמד הכנסיות הממוסדות, פחתה פעילות המיסיונים של הכנסיות הגדולות וכמעט נעלמה. עם זאת עדיין קיימת פעילות מיסיונרית ענפה של כנסיות חדשות, בייחוד כנסיות שהוקמו לאחרונה בארצות הברית, למשל הכנסייה הפנטקוסטלית, המורמונית ואחרות.
_-_Google_Art_Project.jpg)
